בית המשפט לעניינים מינהליים דן בעתירה מנהלית במסגרתה טענו העותרים כי "שוק דוכנים" כלל אינו מצריך קבלת רישיון עסק, ובטענתם זו הם מתבססים על כך שסעיף 7.7ז בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשע"ג-2013, עניינו ב"יריד או תערוכה, שלא במבנה של קבע", בעוד בקשתם מתייחסת לשוק (ולא ליריד).  העותרים הם מנהלים של רשת שווקים ברחבי הארץ בשם "שוק רמלה לוד", שבהם נמכרים: חפצי אמנות, פרטי לבוש, חפצי בית, פריטים משומשים וכו'. מדובר בשווקים, הפועלים רק שעות ספורות ביום, במשך יום עד יומיים בשבוע, והרוכלים מציגים את מרכולתם על גבי שולחן מתקפל או על גבי משטח האספלט. בית המשפט פנה להגדרה במילון אבן שושן – שוק הוא "רחוב או כיכר בעיר שבני אדם עוסקים שם במקח וממכר של מצרכי מזון וסחורות אחרות". יריד הוא "שוק גדול, מקום כינוס של סוחרים וקונים למקח וממכר". מהגדרות אלו עולה כי יריד אינו אלא שוק, ואין ספק כי העסק שברצון העותרים לפתוח הוא אכן "מקום כינוס של סוחרים וקונים למקח וממכר". אם ההבדל בין שוק ויריד הוא בגודל, הרי שבמקרה דנן מדובר בשוק הכולל 110 דוכנים, ואשר צפויים לבקר בו מאות ואף אלפי מבקרים ביום. העותרים הפנו אל תשובת האקדמיה ללשון העברית לשאלה שהופנתה אליה בדבר ההבדל בין שוק ליריד. בתשובה מופיעות תחילה ההגדרות במילון "רב מילים". לפי הגדרה זו, עסקם המתוכנן של העותרים הוא אמנם "שוק", אך הוא גם "יריד". בהמשך מציינת האקדמיה "שביריד יש כינוס גדול יותר של אנשים מן הכינוס שיש בשוק. נראה שיש הבדל גם בסחורה עצמה – ביריד יש מוצרים מסוגים שונים. בשוק יש מוצרים הקשורים יותר במוצרים הנצרכים לבית, כגון ירקות, פירות, כלים". בעניין הגודל, ראו התייחסות לעיל. באשר לסיפא, נראה כי עסקם המתוכנן של העותרים מתאים יותר דווקא להגדרת "יריד". בית המשפט פסק כי השוק הנו עסק טעון רישוי, שכן הוא נופל לגדר מספר פריטים שבתוספת לצו. אין צורך להיצמד לפרשנות המילולית אלא לתור אחר הפרשנות התכליתית. העסק הנדון עניינו הצבת מספר דוכנים שבכל אחד נמכרת מרכולת שלא במבנה קבע. פעילות כזו יוצרת מטרדים וסיכונים שיש להסדיר באמצעות דיני רישוי העסקים. ניתן אף לומר כי כל דוכן הנו עסק בזעיר אנפין, והשוק-היריד אינו אלא מספר עסקים המאוגד באכסניה אחת. אם כל אחד מהעסקים הקטנים טעון רישוי, קשה להלום מצב לפיו העסקים הקטנים יחד אינם טעונים הסדרה ורישוי.