התיאטרון הלאומי הבימה בע"מ נ' עיריית ת"א יפו
בבית המשפט העליון
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט מ' מזוז
כבוד השופט ג' קרא

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע עיון בהגדרת המונח "משרד, שירותים ומסחר" בתקנה 1 לתקנות ההסדרים מעלה כי למעשה אין מדובר בהגדרה של ממש, שכן היא אינה כוללת הגדרה עניינית-של נכסים שנכללים בגדרה, אלא מדובר בהגדרה על דרך של "לרבות". ההגדרה כוללת דוגמאות של סוגי נכסים שחוסים תחתיה – חלקם סוגי נכסים שהם במובהק בגדר "משרד, שירותים ומסחר" (כגון: מסעדה, תחנת דלק, חנות, רשת שיווק, מרכול ובית מרקחת), וחלקם סוגי נכסים שאינם בגדר מקרים מובהקים של "משרד, שירותים ומסחר" (כגון: מיתקן חשמל, תחנת אוטובוס וסניף דואר). מדובר בבעיה ממנה סובלות הגדרות של סיווגים נוספים בתקנות ההסדרים וביהמ"ש שב וקורא למחוקק לפעול להסדרה שיטתית של דיני הארנונה וקביעת הגדרות ענייניות וקריטריונים ברורים ואחידים לסיווג סוגי הנכסים השונים לצרכי ארנונה, וזאת על מנת לתקן את המצב בו כל רשות מקומית מפרשת את התקנות לפי הבנתה וקובעת תתי-סיווגים שונים, לעתים במנותק מהסיווגים הקבועים בתקנות ההסדרים. אשר להגדרה של "נכסים אחרים", הרי שהיא מטבע הדברים הגדרה שיורית-שלילית שאין בה כדי לסייע באשר להגדרת סוגי הנכסים הנכללים בגדרה. בהיעדר הגדרה עניינית של הסיווג "משרד, שירותים ומסחר" בתקנות, יש לפנות לכללי הפרשנות הכלליים של הוראות בחיקוק. כאמור, טענת העירייה לענין זה הינה כי פעילות של תיאטרון היא בגדר מתן שירות של תרבות ופנאי לציבור, ועל כן החלופה הרלבנטית היא "שירותים". ביהמ"ש דוחה את הטענה. אמנם מבחינה לשונית גרידא ניתן לטעון – גם אם בדוחק – כי המונח "שירותים", במשמעותו הרחבה, עשוי לכלול גם שירותים שאינם ניתנים במסגרת עסקית. ברם, בחינת המונח "שירותים" בתקנות ההסדרים, בהקשר ולתכלית בו נעשה שימוש במונח זה, מוביל למסקנה כי הכוונה בתקנות היא לשירותים עסקיים-מסחריים, ולא לשירותים של מוסדות תרבות ציבוריים, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, המונח "שירותים" אינו מופיע בתקנות ההסדרים כהגדרה עצמאית נפרדת, אלא בכפיפה אחת עם מסחר (וכן משרד). חיבור זה של "משרד, שירותים ומסחר" כסיווג אחד, עליו הוחל תעריף מזערי ומרבי אחד, מצביע על כך שכל מרכיבי קטגוריה זו עניינם אחד – פעילות כלכלית-מסחרית. כך גם הדוגמאות המנויות בהגדרה שבתקנה 1 של סיווג זה, הם סוגי עסקים בעלי אופי מסחרי, כגון תחנת דלק, חנות, רשת שיווק, דוכן, מרכול ובית מרקחת. שנית, המסקנה כי הקטגוריה של "משרד, שירותים ומסחר" עניינה בפעילות בעלת אופי מסחרי הנעשית למטרות רווח מתחזקת מאוד נוכח התעריפים המזעריים והמרביים. שכן, אין להעלות על הדעת כי המחוקק ביקש להטיל על גופים כגון תיאטרון ציבורי – שאינו גוף עסקי-כלכלי למטרות רווח, והמתקיים במידה רבה על תמיכות מתקציבים ציבוריים – חיוב בארנונה בשיעור גבוה משמעותית מבתי מלון מבתי מלאכה ומפעלי תעשיה. שלישית, מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם תכלית החקיקה. "שיקולי שוויון וצדק בחלוקת נטל המס ושיקולים הנוגעים להשפעתו הכלכלית והסוציאלית של המס" כאמור, אינם מתיישבים לחלוטין עם כריכת תיאטרון ציבורי יחד עם תחנת דלק, בית מרקחת, רשת שיווק ומסעדה לענין תעריף הארנונה. רביעית, לא מקובל על ביהמ"ש האנלוגיה מ"בית קולנוע" שערך בימ"ש קמא, ואשר אומצה גם על ידי העירייה והיועץ המשפטי לממשלה. התיאטרון אינו דומה בית קולנוע, שהוא עסק מסחרי-כלכלי לחלוטין, המוקם ומנוהל כעסק מסחרי למטרות רווח, והממוקם לרוב במרכזים מסחריים (קניונים למיניהם). התיאטרון הוא מוסד תרבות ציבורי, הפועל שלא למטרות רווח, והנתמך מתקציבים ציבוריים, של הממשלה והרשות המקומית. מכאן שתיאטרון ציבורי, דוגמת תיאטרון הבימה, אינו נכלל בגדר "שירותים" לענין תקנות ההסדרים. משמעות הדברים היא שאין סיווג ספציפי בתקנות ההולם תיאטרון ציבורי, ועל כן אין מנוס מהמסקנה שהוא חוסה תחת ההגדרה השיורית של "נכסים אחרים". התוצאה היא שהמערערת תחויב בארנונה כ"נכס אחר", בהתאם לחיוב בו חויבה כל השנים, בתוספת שיעור העדכון. אכן, בעניין מרסייה נקבע, כי ככלל יש להעדיף הכללה של נכס תחת סיווג ספציפי, ככל שהלשון והתכלית של סיווג ספציפי מאפשרים זאת, על פני הכללתו בסיווג השיורי. ברם, בענייננו לא ניתן לומר כי "משרד, שירותים ומסחר" הוא "סיווג זמין בעל קרבה ספציפית" עבור תיאטרון ציבורי דוגמת המערערת. ביהמ"ש מוסיף ומעיר, כי אין ספק כי מצב בו קטגוריות שלמות של סוגי נכסים נופלות בגדר "נכסים אחרים", בהעדר סיווג מתאים, אינו מצב רצוי. ובהקשר לענייננו, ראוי היה כי תיאטראות ציבוריים הפועלים ברשויות מקומיות לא מעטות, כמו גם מוסדות תרבות ציבוריים אחרים, יזכו לסיווג קונקרטי משל עצמם אשר יבטא את ייחודם ומאפייניהם, ולא יכרוך אותם עם סוגי נכסים שאין בינם לבין מוסדות תרבות ולא כלום.