עמ"נ 24440-05-18 ע.י. קרוננברג בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ר"ג      
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הערעור וקבע כי לוועדת הערר שק"ד רחב בתחומי סמכותה, וכי ביהמ"ש המנהלי בשבתו כערכאת ערעור, אינו מחליף את שיקול דעתה של הוועדה בשיקול דעתו. הוא אינו מתערב בהחלטותיה של הוועדה, אלא בנסיבות חריגות בהן נמצא כי נפל בהחלטה פגם היורד לשורשו של עניין, כגון התנהלות הוועדה בחוסר תום לב, תוך הפעלת שיקולים זרים, בחריגה קיצונית ממתחם הסבירות; או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם. מידת ההתערבות של ביהמ"ש תצומצם אף יותר, לכדי מקרים חריגים במיוחד, ביחס לממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הוועדה לאחר שמיעת עדים והתרשמות בלתי אמצעית מהראיות. הוועדה הגיעה למסקנה הנגועה בחוסר סבירות קיצונית ושגויה שהובילה אותה לקביעה ולפיה הפטור שניתן למערערת בשנים 2007- 2002 ניתן מכוח הסכם לפיו הפטור ניתן עד להעברת הבעלות בנכס על שם המערערת, נגועה בפגמים היורדים לשורשו של עניין ומחייבים התערבות. הרי גם מחזיק בנכס חב בתשלומי ארנונה ולא רק הבעלים הרשום של הנכס, ואין להנהלת העיריה כל סמכות להעניק פטור אלא מכוח הדין. נכון היה להגיע למסקנה כי הפטור שהוענק למערערת הוא מכוח היות הנכס בלתי ראוי לשימוש. אין חולק כי מדובר במבנה נטוש אשר שימש בעבר כבית דפוס ובשל הקפאת תוכנית בנין עיר שחלה על הנכס לא ניתן היה לקבל רישיון לשימוש בנכס לצרכי תעשיה ומלאכה. העירייה ידעה על כך כבעלת הנכס או למצער היה עליה לדעת. על כן, בשנת 2002 בסמוך לאחר פניית המערערת אל המשיב, הוענק לה פטור מתשלום ארנונה כשהסיבה המופיעה בספרי המשיב הינה כי הנכס אינו ראוי לשימוש. הוועדה לא נתנה משקל ראוי לשינוי בגרסתה מנהלת מחלקת הארנונה במשיב, אשר בפועל לא ידעה ליתן מענה ברור מכוח מדוע ניתן למערערת הפטור. תחילה אישרה היא בתצהירה כי הפטור ניתן למערערת מכוח סעיף 330 לפקודה, מאחר והנכס לא היה ראוי לשימוש ואולם, בחקירתה חזרה בה מהגרסה ומשנחקרה נגדית השיבה כי בפועל איננה יודעת את הסיבה לפטור. הוועדה נמנעה מלדרוש הבהרות נוספות בנדון מהמשיב, וככל שבחרה לעשות כן היה עליה לזקוף שינוי בגירסה זו לחובת המשיב, כמו גם לתת משקל לעובדה כי בספרי המשיב נרשם במפורש, כי הפטור ניתן בשל היות הנכס בלתי ראוי לשימוש. הלכה היא כי כל ספק יש לפרש לטובת הנישום. כלל הנסיבות, לרבות העדר הסבר מניח את הדעת מצד המשיב, מביאות למסקנה כי מדובר בנכס בלתי ראוי לשימוש. המערערת הסתמכה על ההתנהלות שהייתה לה עם המשיב לאורך השנים, המלמדת על פטור רטרואטיבי לשנת המס. כשביקשה לקבל פטור לשנת 2008 היא לא הקדימה והגישה בקשה מתאימה בהתאם להוראות סעיף 330, אלא עשתה כן בדיעבד, כפי שעשתה בשנים עברו. אכן, נישום יהא זכאי לפטור שמקורו בהוראת סעיף 330 רק ממועד מסירת ההודעה בדבר מצב הנכס. על כך ניתן ללמוד, בראש ובראשונה, מלשון הפקודה. לצד מסגרת קשיחה זו נקבע כי יתכנו מקרים בהם ניתן להקל בחובת ההודעה המוטלת על הנישום ולהטיל על הרשות חובת בדיקה אקטיבית של הנכס. מדובר במקרים קיצוניים, בהם קיימת הצטברות נסיבות הזועקות כי על הרשות לבדוק את הנכס בעצמה. במקרה דנן התקיימו נסיבות חריגות שחייבו את המשיב לבדוק מקרוב את כנות הבקשה ולא לדחותה על הסף מחמת כשל פרוצדוראלי. זאת מהטעם כי ניתן ליחס למשיב ידיעה פוזיטיבית, שנמשכה לאורך השנים, ולפיה הנכס אינו ראוי לשימוש, ובהינתן הנוהג בדבר יישום הפטור בו נהג המשיב עם המערערת לאורך שנים. בשלב ההשגה המשיב אמנם אפשר למערערת להציג חוו"ד בעניין אי כדאיות השמשת הנכס. אולם בהליך הערר, משנמצא כי אין עוד להכריע בשאלת היות הנכס בלתי ראוי לשימוש על בסיס כדאיות כלכלית, נתפסה הוועדה לפרוצדורה ולא למהות ודחתה הערר, ובכך שגתה. אין חולק כי המשיב הכיר בהיות הנכס בלתי ראוי לשימוש בשנים שלאחר מכן, וראה לנכון להעניק למערערת פטור מתשלומי ארנונה לשנים 2010 ואילך. משמע כי במהות אין חולק כי הנכס היה ועדיין בלתי ראוי לשימוש וכי רצף השנים כולל גם את השנים 2008-2009. הותרת קביעת הוועדה בעינה יוצרת אנומליה בלתי סבירה שאין הדעת סובלת, ורק בשל שגגה פרוצדוראלית שנפלה בחלק של המערערת.