פס"ד של משרדנו בבית המשפט העליון

ייצגו עו"ד מוטי איצקוביץ, עו"ד אנה מוצ'ניק ועו"ד אלירן חליבה

 עע"מ 1324/16  אורי שביט נ' עיריית רמת השרון
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים

כבוד הנשיאה א' חיות/כבוד השופט ע' פוגלמן/כבוד השופטת ע' ברון 19.6.2019

בית המשפט העליון הפך פס"ד מחוזי וקיבל את הערעור במובן זה שהוא פטר את המערער מתשלום היטלי פיתוח ויש להורות לעירייה להנפיק למערער אישור לטאבו כאמור בסעיף 324(א) לפקודת העיריות. ואולם, אישור זה לא יחול על היטל ההשבחה, ששומה על המערער להסדירו כתנאי לקבלת אישור לטאבו מאת הוועדה המקומית וגם לא על היטל המים והביוב שהוטל על ידי תאגיד המים. המערער הינו הבעלים בזכויות חכירה בדירת מגורים שברח' שבטי ישראל ברמת השרון. בשנת 2010 מכר המערער את הזכויות בנכס לצד שלישי ופנה לעירייה לקבלת אישור לטאבו לשם השלמת העסקה ברישום בלשכת רישום המקרקעין. העירייה מיאנה להנפיק את האישור, בשל חובות ארנונה ומים בסך של 290,000 ₪ שנצברו על הנכס. המערער הגיש עתירה מנהלית שבה ביקש להורות לעירייה להנפיק עבורו את האישור הנדרש מבלי להתנות את מתן האישור בתשלום חובות ארנונה ומים. בסופו של דבר, העתירה הסתיימה בהסדר פשרה. בהסדר נקבע כי המערער ישלם לעירייה סך של 125,000 ₪ שאז יינתן לו האישור לטאבו. המערער שילם לידי העירייה את הסכום המוסכם אלא שלאחר מכן נטען כי שומה על המערער לשאת בתשלומים נוספים בקשר עם הנכס אגרות הנחת צינורות, היטל סלילת כבישים והיטל תיעול. בנסיבות אלה, הגיש המערער עתירה נוספת לביהמ"ש לעניינים מנהליים שבה נטען כי התנהלות העירייה מנוגדת להתחייבותה בהסדר פשרה. בית המשפט המחוזי דחה את עתירת המערער וקבע כי הסדר הפשרה חל אך ורק על חובות ארנונה ומים ואינו חל על חיובים אחרים. קביעה זו התבססה על פרשנות הסדר הפשרה בשים לב למחלוקות שהתגלעו בין הצדדים בעתירה הראשונה ושהולידו את הסדר הפשרה. בפסק הדין נקבע כי מאחר שהעתירה הראשונה נסבה על חובות ארנונה ומים בלבד, לא יתכן כי הסדר הפשרה שהושג המסגרת עתירה זו הסדיר חובות נוספים שכלל לא עמדו באותה עת על הפרק. העירייה אינה הגוף המוסמך להטיל או לגבות היטל זה וכי הסמכות בנדון נתונה לוועדה המקומית שהיא גוף סטטוטורי נפרד שכלל לא צורף לעתירה הראשונה. בית המשפט העליון הנכבד קבע כי אין חולק שהדרישה לתשלום ההיטלים הנוספים נולדה לראשונה כחודשיים לאחר חתימתו על הסדר הפשרה. מדובר בסיכון חוזי שהצדדים לא הסדרו בהסדר ומשכך תהליך הפרשנות מחייב התחקות אחר הקצאת הסיכונים הגלומה ביסוד ההתקשרות ביניהם. לכן, בית המשפט העליון הורה על ביטול מלא של חיוב היטלי הפיתוח וכן על השבת ההוצאות אשר שולמו בבית המשפט המחוזי.