בר"ם 560/19 בטי מלק נ' עיריית חדרה

בית המשפט העליון 
לפני כבוד השופטת ד' ברק- ארז   12.5.19           

בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור וקבע כי נקודת המוצא לדיון היא אמת המידה המצמצמת החלה על בר"ע בגלגול שלישי בהליך מנהלי, בהתחשב באופיו ובמידת מומחיותו של בית המשפט שבפניו נדון ההליך בראשיתו. שאלות יישומיות מתחום דיני הארנונה אינן מקימות ע"פ רוב עילה למתן רשות ערעור. לא נמצא כי הבקשה דנן מקיימת את אמת המידה האמורה. בעניין המגרש המוצלח נדונה בהרחבה פרשנות התנאים לקבלת פטור מתשלום ארנונה לפי סעיף 330 לפקודה. השאלה האם בניין "ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו" נבחנת במישור הפיסי-אובייקטיבי, כשנקודת המוצא היא שעסקינן בנזק משמעותי. חרף ניסיון המבקשת לשוות למקרה נופך עקרוני, נמצא כי טענותיה נוגעות ביסודן ליישומה של ההלכה הפסוקה בנסיבות העניין. לצד זאת, לא ניתן שלא להעיר בנוגע להתנהלות שני הצדדים במקרה דנן. המשיבה לא סיפקה הסבר של ממש לכך שהוציאה תחת ידה מכתב הקורא למבקשת להרוס או לאטום את המבנה באופן מידי בשל הסיכון הגלום בו, ובה בעת אחזה בעמדה שהמבנה לא ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו. הדברים נאמרים במבט צופה פני עתיד. המבקשת "לא טמנה ידה בצלחת": במקביל לפעילותה לקבלת הפטור בגין נכס שלא הושכר בהתבסס על ההכרזה על המבנה בו הוא מצוי כמסוכן, היא בחרה להתעלם מהמשמעות המעשית של הכרזה זו והמשיכה להשכיר את שאר הנכסים באותו מבנה.