בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים
כבוד הנשיאה א' חיות/ כבוד השופט ע' פוגלמן/כבוד השופטת י' וילנר    26/5/2019
המדובר בהנחה על תשלום בהוראת קבע שעיריית תל אביב לא נתנה בפועל. בית המשפט העליון קיבל את הערעור ופסק כי תקנה 3 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), קובעת כי מועצה של רשות מקומית רשאית לקבוע הנחה של עד 2% מסכום הארנונה הכללית שהוטלה באותה שנת כספים על נישום שנתן הוראת קבע לתשלומה. המונח הוראת קבע הוגדר בתקנה 1 לתקנות ההנחות כ"הוראה בלתי חוזרת לבנק", אך הגדרה זו עומדת בסתירה להוראות הרגולטור בעניין תוקף הוראות קבע, השוללות אפשרות לתשלום באמצעות הוראת קבע בלתי חוזרת. מכאן, שתקנה 3 מרוקנת מכל תוכן. במצב זה, ראוי להחיל את הוראת הרגולטור למונח הוראת קבע ולהעדיפה על פני הגדרת מונח זה בתקנות ההנחות, מכוח סעיף 2 לחוק הפרשנות לפיו הוראות חוק ספציפי תגברנה בדרך כלל על הוראות חוק כללי, אלא אם יש בהגדרה המיוחדת, לפי הקשרה, דבר שאינו מתיישב עמה. הוראת הרגולטור שנקבעה בסעיף 8 להוראות המפקח על הבנקים, ובסעיף 10ב לחוק כרטיסי חיוב, הן בגדר "הוראה אחרת" לעניין הוראת קבע, או לכל הפחות "דבר שאינו מתיישב עם אותה הגדרה" שבתקנה 1 הנ"ל. לפי סעיף 2 לחוק הפרשנות במצב בו יש התנגשות כאמור, יש להעדיף את ההוראה המאפשרת את תחולת תקנה 3. על אף שהמקרים בהם ראוי לפנות לסעיף 2 לחוק הפרשנות נדירים, קיימת עילה המצדיקה "לפרוץ" את ההגדרה המיוחדת של "הוראת קבע" בתקנות ההנחות, ולקבוע כי הגדרה זו תיסוג מפני הוראות המפקח על הבנקים. לפיכך, נקבע כי גם תשלום בהוראת קבע הניתנת לביטול, מזכה בהנחה. 
לתוצאה זהה ניתן להגיע גם לפי כללי הפרשנות. האפשרויות הפרשניות שניתן לחלץ מלשון תקנות ההנחות הן שתיים: "פרשנות מצמצמת" ולפיה הוראת קבע המזכה בהנחה היא זו המקיימת את התנאים המצטברים הבאים: ההוראה בלתי חוזרת במובן זה שהיא אינה ניתנת לביטול; ההוראה ניתנת לבנק ולא לחברת אשראי; ההוראה מתייחסת לשנת הכספים בה היא ניתנת בלבד, ולא מעבר לכך; "פרשנות מרחיבה" לפיה: הוראת הקבע היא בלתי חוזרת, כלומר, אינה ניתנת לביטול, אלא בנסיבות מסוימות; הוראת הקבע ניתנה לבנק, לרבות לתאגידי עזר שלו (חברות האשראי); הוראת הקבע ניתנה באותה שנת כספים אליה מתייחסת השומה, אך היא אינה מוגבלת לשנה אחת בלבד.
מבין האפשרויות הפרשנויות הנ"ל, המונח "הוראה בלתי חוזרת" בהקשר של מתן הוראת קבע, סובל אף את הפרשנות המרחיבה, לפיה בהתקיים נסיבות מסוימות ניתן יהיה לבטל הוראת קבע אף אם היא מוגדרת כ"בלתי חוזרת". הפרשנות המצמצמת, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית תקנות ההנחות שהיא עידוד נישומים לשלם את חשבון הארנונה במועד והגברת הוודאות לגביית תשלום הארנונה במועד, לשם הפחתת עלויות הגבייה, ומובילה לתוצאה בלתי סבירה בהפיכתה ל"אות מתה", ולסיכול תכלית התקנה שכן בפועל לא קיימת כיום אפשרות למתן הוראת קבע בלתי חוזרת. בנוסף, הפרשנות המצמצמת מנוגדת למקורות נורמטיביים אחרים, כשהשאיפה היא להרמוניה חקיקתית, והיא סותרת את הפרשנות שניתנה לתקנות על ידי רשויות מקומיות נוספות; התנאי השני לפיו ההוראה ניתנת "לבנק", אינו כולל הוראות שניתנו לחברות האשראי; אשר לתנאי השלישי – "אותה שנה", מלשון התקנה ומתכליתה עולה כי הוראת קבע היא כזו אשר ניתנת לפחות למשך יתרת שנת המס בה היא ניתנת. כך, אף אם הוראת הקבע נמשכת ללא הגבלה מראש, היא מזכה בהנחה לפי תקנות ההנחות. נוכח הפרשנות הראויה לתקנה 3 לפיה הוראות קבע המזכות בהנחה הן הוראות קבע שניתן לבטלן, המופנות לבנק ואינן מוגבלות בהכרח לשנה בה הן ניתנו, קיימת אפשרות סבירה להכרעה בשאלות המשותפות לטובת הקבוצה במקרה הנדון, והדיון יוחזר לבימ"ש קמא למתן החלטה חדשה בבקשה לאישור התובענה הייצוגית.