עדכון פסיקה מיום: 25.10.2021: הליכי גבייה מינהליים
איפוס מרוץ ההתיישנות בהליכי גבייה מנהליים עתמ (חי') 5203-08-19 חיים זיידן נ' עיריית חיפה בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים לפני כב' השופטת אורית ויינשטיין 13.10.2021 עתירה העוסקת בחיובי ארנונה [...]
איפוס מרוץ ההתיישנות בהליכי גבייה מנהליים
עתמ (חי') 5203-08-19 חיים זיידן נ' עיריית חיפה
בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
לפני כב' השופטת אורית ויינשטיין 13.10.2021
עתירה העוסקת בחיובי ארנונה שהושתו על העותר ע"י העירייה, בגין השנים 2006-1999.
העותר טען, כי לא רק שלא החזיק בנכסים בגינם קיבל את החיוב אלא גם שהחובות התיישנו מכיוון שהעירייה לא נקטה הליכי אכיפה וגבייה מנהליים. העירייה טענה, כי חיובי הארנונה הוטלו כדין.
כמו כן, לאור העובדה, שהעותר היה מודע כל אותו הזמן לחובות הארנונה, שכן ננקטו נגדו הליכי גבייה מנהליים, והוא אף שילם לאורך השנים מספר תשלומים על חשבון החוב. לכן, עתירתו לוקה בשיהוי חמור, ואמורה להידחות.
בית המשפט סבור, כי נישום המעוניין להשיג על חיובו בארנונה נדרש להגיש בתוך 90 יום מיום קבלת דרישת התשלום את השגתו למנהל הארנונה, בהתאם לסעיף 3 לחוק רשויות מקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית). אולם, טענת "אינני מחזיק" יכולה להישמע במסגרת כל הליך משפטי, ברשות בית המשפט בלבד, וזאת למרות שלא נטענה בדרך המקובלת (הגשת השגה וערר).
במקרה בו נטענת טענת "אינני מחזיק" שלא במסגרת הליכי השגה וערר, יתיר בית המשפט דיון בטענה זו במקרים חריגים שבהם קיימת חשיבות ציבורית לדון בעתירה, ובמקרים שבהם קיימות נסיבות המצדיקות זאת, כגון: שהאזרח לא היה מודע להליכי ההשגה ובהתחשב במידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לו אם תיחסם דרכו לערכאות שיפוטיות.
במקרה של עתירה זו, מאחר והוכח שהעותר פעל בתום לב קבע בית המשפט שאין לחסום את דרכו מלטעון את טענתו בעתירה זו.
האיזון הראוי לדעת בית המשפט אמור להיות בין טענת השיהוי לבין החובה המוטלת על בית המשפט לעשות צדק, הנזק הצפוי לעותר, לחשיבות בשמירה על שלטון החוק ועידוד רשויות לנהוג בהגינות בתושביהן מוביל למסקנה, שבמקרה זה היה מקום לדון בעתירה לגופו של עניין.
לפי סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), חיוב בארנונה מוטל על המחזיק בנכס.
המבחן להגדרת מחזיק הוא מבחן עובדתי, במסגרתו נבחנת שאלת זהות האדם העושה שימוש בנכס בפועל. בענייננו, העותר הציג ראיות משכנעות, מהן עולה כי לא ניתן להגדירו כ"מחזיק" בנכסים בשנים שבין 1999-2006.
העובדה שהבניין כולו, לרבות הנכסים מושא העתירה, לא היו מחוברים לתשתיות החשמל עד לשנת 2004 – הרי שיש לקבוע כי בין השנים 2004-1999, כלומר עד למועד קבלת טופס 4 לבניין לא מדובר בבניין שאמור להיות מחויב בתשלום ארנונה.
כמו כן, סבר בית המשפט, שאכן הצדק היה עם העותר, שכן החובות שנצברו למעלה משבע שנים מאז החלה העירייה בהליכי גבייה, התיישנו. ואכן, על פי הדין חוב שאינו נגבה בתוך שבע שנים מיום התגבשותו – מתיישן לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות.
בית המשפט קיבל את העתירה וחייב את העירייה בהוצאות העותר שבמקרה זה עמדו על סך של 30,000 ₪.