חברת בנייה יזמה את תכנית בנייה בה הוצע, כי יוגדלו שטחי הבנייה המרביים במקרקעין וכי ייועד בהם שטח שיהווה "שטח פרטי פתוח", בו תותר הקמת חניון תת קרקעי ותירשם ביחס אליו זיקת הנאה לטובת הציבור שתתייחס לתחום שמעל הקרקע (להלן: החניון). עוד הוצע, כי בבניינים החדשים שייבנו במקרקעין, יוקצה שטח של 350 מ"ר לשימוש הציבור התוכנית אושרה בידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה.

כמו כן, חברת הבנייה חתמה על כתב התחייבות וייפוי כוח בלתי חוזר, במסגרתו הכירו בכך שאישור הבקשה שהגישו לוועדה למתן היתר בניה במקרקעין, הותנה בהעברת השטח המיועד ללא תשלום לעירייה. עקב כך התחייבו המערערים, בין היתר, לרשום את העירייה כבעלים בשטח המיועד תוך שלושה חודשים ממועד החתימה על כתב ההתחייבות או במועד רישום הבניין שנבנה על המקרקעין כבית משותף במרשם המקרקעין, לפי המועד המאוחר ביניהם.

לאחר מכן, חברת הבנייה חתמה על כתב התחייבות נוסף וייפוי כוח בלתי חוזר במסגרתו הכירה בשנית בהתחייבותה במסגרת התכנית לבנות במקרקעין "…שטח ציבורי בשטח 350 מ"ר ומקומות חניה הנדרשים על פי התקן" ולהעבירו לחזקת העירייה כשהוא במצב גמור ומושלם. באותו כתב התחייבות צוין, כי העברת השטח לידי העירייה היא תנאי למתן טופס 4 ותעודת גמר. במסגרת הנספח לכתב ההתחייבות.

לאחר שהמערערים לא העבירו את השטח המיועד או את החניות לחזקת העירייה, הגישה העירייה תביעה לביהמ"ש המחוזי. בתביעה ביהמ"ש התבקש להורות לחברת הבנייה להעביר לבעלות וחזקת העירייה את השטח המיועד ואת מקומות החניה הנדרשים. לחלופין, נתבקש להורות למערערים לשלם את שווי השטח המיועד והחניות בסך של 6,160,000 ש"ח. כתוספת לשתי החלופות התבקש גם תשלום דמי שימוש ראויים עד ליום 15.9.2013 בסך של 1,886,000 ש"ח. לחלופין התבקש ביהמ"ש להורות על תשלום בסך של 1,365,367 ש"ח, בתוספת ריבית פיגורים, בגין הפחתת היטל ההשבחה שנדרשו המערערים לשלם.

​

חברת הבנייה טענה בתגובה לתביעה כי העירייה פעלה ללא סמכות כשביקשה לקבל את השטח לידיה, וכי הדרך היחידה בה יכלה העירייה לקבל בעלות בשטח הייתה באמצעות הפקעה או בדרך של איחוד וחלוקה. בגלל שלא מדובר בתכנית איחוד וחלוקה, ולא ניתן להפקיע שטח מבונה ללא תמורה, הדרישה להעברת השטח נעשתה ללא סמכות. עוד נטען, כי כתב ההתחייבות השני נתקבל באילוץ ובכפייה, תוך שימוש שלא כדין של העירייה בסמכויותיה. גם ההבטחה להעביר מקומות חנייה לטובת העירייה הוכחשה.

מנגד, חברת הבנייה הגישה תביעה משלה במסגרתה דרשה שהעירייה תחזיר לידיה את הערבות הבנקאית שנועדה להבטיח את השלמת הקמת השטח וכן שביהמ"ש לתת להם "תעודת גמר" לפרויקט.

ביחס לפרשנותו של סעיף 17 לחוק החוזים שמדבר על כפייה במועד כריתת החוזה הנטל להוכיח פגם זה מוטל על הטוען לו. למרות הטענה, כי הופעלה כפייה כלכלית על חברת הבנייה היה עליה לפנות לביהמ"ש המחוזי הסמוך למועד כריתת החוזה ולבקש סעד עוד לפני שהוקם החניון. לכן, קבע ביהמ"ש, כי כתבי ההתחייבות מבטאים התחייבות תקפה של החתומים עליהם.

ביהמ"ש קבע, כי דין ערעור בע"א 731/17 להידחות וערעור בע"א 1189/17 התקבל חלקית.